כל הפוסטים בהיינו כחולמים

אני בן אדם חמוץ,  לחוץ, אולי אפילו מכווץ. כדי שיהיה לי נעים, נוח ואגזים אף לומר: אהנה,צריכים להתקיים מספר תנאים בסיסיים: קור שקט

לי ולאותנטי יש דיבור צפוף, מזה כמה שנים. דיבור שהתחיל בשנת 1994, כשזה שבחר לבגוד בי וללכת עם אחרת, טען

בזמן שאורי והילדים אוכלו ארוחה טעימה במסעה באריסטי אני התראיינתי בגלי צה"ל זאת חירותנו, מאחלת לכם גם, רק עם פחות

אני לא היידי וחובבת הרים אינני – זאת בלשון המעטה. אני פוחדת מגבהים, פחד אמיתי, משתק, במיוחד אם הם מגיעים

מושלם! הן אמרו לי כשקראתי להן לצאת מהבריכה ולעבור לטיפול בחמאם (וכן, סימן הקריאה היה בקולן). מושלם, הן חייכו כשהושטתי

חלפה שנה, חלפה שנה והכל, הכל השתנה! (וגם לא).   כן, חלפה שנה מאז אותו פוסט דרמטי. שנה בה גדלתי ולמרות

נפרדתי מהילדות שלי בגיל צעיר למדי.   הייתי בת רבע לתשע, השעה היתה שעת בין ערביים במקרר לא היה שום

הייתי בפריז וגם ברומא ולאחרונה גם בלונדון, ליסבון וברצלונה ועם יד על הלב המתרגש שלי – לא ראיתי עוד שוק

את הפוסט האחרון אני כותבת כבר כמה חודשים.יש לו כמה גרסאות ושיכתבתי אותו אין ספור פעמים.לא רציתי שכשהילדים שלי יקראו

פעם,היו לי חלומות.למעשה,את רוב שנות בגרותי העברתי בלהגשים לימאווים, שאיפות ורצונות. זאת היתה משימה שמילאה אותי הנאה וסיפוקולרוב,עמדתי בה בהצלחה.

יש לי סוד שמדיר שינה מעיניי,מכביד על נשמתי וגורם לי יסורים קשים,סוד כזה שמשנה את ההסתכלות על החיים. בגדתי.בגדתי במי

תלוי… מסתבר שזה מצב צבירה בו אני לא יכולה להיות. אולי… זאת תשובה עמה אני לא מצליחה לחיות. נראה… זאת

את רוב חיי הבוגרים העברתי כששתיים גרות בי, האחת מנסה לדחוק את השנייה. לפעמים זאת מנצחת, לעיתים השנייה.   האחת