מחשבות על בית

בשבועות האחרונים עולות בי שאלות:
אפשר להתגעגע למה שלא היה מעולם?
ניתן להשתוקק למה שבכלל לא רוצים?
מה עושים עם כל הצורך הזה,
לדברים שלא תורמים לכלום מלבד סיפוק הצורך?

הן לא סתם עולות. השאלות.
הן עולות כי השנה האחרונה זימנה לי מיני התנסויות.
התנסויות בעלות גוון דומה,
כאלו שלא פגשתי קודם, לפחות לא הרבה.
בשנה האחרונה יצא שבקרתי בבתים של אחרים, זרים,
הרבה יותר ממה שאני רגילה.
ביקורים חטופים,
ביקורים ארוכים,
ביקורים שעימתו אותי עם תשוקה שאני מכירה
תשוקה שכבר מזמן לא התעוררה בי.
התשוקה לקירות.

כשההורים שלי התגרשו, הוסכם כי הבית בו גדלנו, יימכר
והכסף יחולק בין שני הצדדים.
אמא ואבא. לאבא לא ממש היה איכפת איפה יגורו הילדים. ילדיו.
אבל זה כבר סיפור אחר.
בית ילדותי לא היה מפואר, אבל היה גדול.
שישה חדרים מרווחים שהונחו בצורה לא ממש חיננית,
אך מבוססת מאוד, על כמעט דונם אדמה –
דונם אדמה לא מאוד מטופח אך בהחלט מניב:
היה לנו עץ אפרסמון,
עץ גויאבה,
עץ שסק ענק
וגולת הכותרת: מחסן!
… למען האמת, שניים.
האחד שימש לאיחסון כלי עבודה ואת השני ניכסנו אנחנו, הילדים,
והפכנו אותו למקום מפלט.

אני כותבת ומחלחלת בי הבנה:
למרות שכשעזבנו את הבית הייתי די גדולה (18 לערך),
רוב הזכרונות שלי ממנו ממש עמומים.
מעורפלים.
פתאום אני מבינה שהפרידה של ההורים שלנו,
שעבורי לא היתה מצערת במיוחד –
כי ידעתי ששנות התבגרותי תהינה קלות יותר
ללא נוכחותו המרסנת של אבא שלי,
גזלה ממני הרבה יותר מאשר רק הרמוניה משפחתית
ודימוי של חיים יציבים.
היא בעיקר גזלה ממני את תחושת השייכות.
הפכה אותי תלושה.
ואני?
למדתי להינות מהתלישות, הפכתי זאת לכוח. סוג של.

מאז שבית ילדותי נמכר,
עברתי דירה באופן די סדיר, כל שנתיים בערך.
בשלושים השנים האחרונות, התגוררתי ביותר מ- 16 דירות ובתים.
וסיפרתי לעצמי סיפור,
שזה לטובה:
שאני לא קופאת על השמרים.
ושכללתי לכדי אומנות את היכולת להפוך קירות מנוכרים לבית.
ובכל מקום שבו בחרתי לגור השקעתי מחשבה בעיצוב,
באפיון,
בהכנסת האני שלי לקירות של אחרים.
אבל כבר שנים שאני לא שייכת. למקום. לקירות.
והבית הזה, של אחרים, נדמה לי לפתע רצוי.
אני!
שהגדרתי לעצמנו חיים מתחשבים,
מצומצמי מרחב, מעוטי רהב –
פתאום בא לי כזה.
גדול, מרשים, מוקפד.
כזה שהכל יהיה בו מותאם, מעוצב.
כזה שעושה "וואו" לאחרים.
כזה שמתהדרים בו, מטפחים אותו, שומרים עליו.
משתרשים איתו.

לרגע אני מתרפקת על האפשרות.
בוחנת את הצורך.
ואני עוזבת, כי "בא לי" זה לא אקולוגי, בעיני אפילו לא מוסרי.
ואני בוחרת.
בוחרת לנוע. לשחרר. לחפש תשוקה מלאה יותר.
ממלאת את הפינטרסט שלי בפנטזיות על בית מכולות קטן,
קטן ומתאים בול.