אנקת גבהים

אני לא היידי וחובבת הרים אינני –

זאת בלשון המעטה.

אני פוחדת מגבהים, פחד אמיתי, משתק,

במיוחד אם הם מגיעים מעוטרים כבישים צרים ומתפתלים

וים רחב הפרוש עד אין סוף למטה.

 

הבוקר התחככתי בו, בפחד. יש לומר: התנגשתי.

נכון יותר, נכנסתי בו חזיתית.

בכל הכח.

יצאנו בבוקר מהדירונת בה אנו לנים OLGA STUDIO S בקצה מצוק ב- Tsagkarada

לכיוון חוף ים שאורי בחר לתור. חוף נסתר.

שמאלה, ימינה, שמאלה….הילוך ראשון.

הכביש המשובש בו נהגתי בהעפילנו לכפר

הלך והשתבש עוד יותר עם הירידה לחוף.

חלקים שלמים ממנו ננגסו בשיניי החורף הקשה שעבר על כפרי פיליון,

זוית הירידה היתה תלולה, מידי.

בנקודה מסוימת הקורבה הייתה חדה כל כך, קפאתי. ממש.

לא יכולתי להמשיך יותר. הרגשתי שאני לא מסוגלת.

כל הגוף שלי כאב.

הייתי חייבת לצאת מהאוטו

וגיליתי שבהמשך נחה לה ערמת עפר

ע-נ-ק-י-ת שחסמה חלק גדול מהמסלול

והיה ברור שאין לאן.

המחשבה שאיאלץ לבצע תמרון סיבובי על קצה הכביש

או לנסוע ברוורס במעלה  הגבעה

פצעה אותי.

 

נכון,

יש לי כשרון לראות תרחישי קיצון,

בעיקר בטבע פראי.

אבל אני מחזיקה מעצמי חזקה,

עמדו בדרכי משימות גדולות. ויכולתי להן.

אלא שאיכשהו,

כשזה נוגע בגבהים, אני נעלמת.

אני,

הפרקטית,

היעילה,

המבצעת,

פשוט לא יכולה

וזאת תחושה מכלה ומחלה.

זאת תחושה שחומסת כל אפשרות שיהיה בסדר.

מכאיבה בכל נים

חוסמת את השמש והאוויר. לא ברור לי מאיפה זה בא.

הרי אנחנו גרים מזה שנה וחצי בקומה רביעית,

אני תולה כביסה, מנקה תריס וגם  חלון.

נכון,

אין מצב שבו הנוף שנשקף מהמרפסת יהיה חשוף לחלוטין,

גם בגלל החתולים. אבל אני מסתדרת, נהנית מהרוח.

נראה לי ששורש הפחד טמון עמוק ורחוק,

בלתי נגיש או מוסבר.

 

הוצאתי את הילדים מהרכב,

הושבתי בצד הדרך,

הוצאתי את הפלאפון והתיק עם הדרכונים

והנחתי לאורי לאט אט לתמרן את הרכב חזרה

תוך שהלב שלי טס

והדם פועם ברקות. מצמית.

זה לקח  לו שלושה רוורסים

ואצלי אין סוף תמונות זוועה

אבל הוא עשה זאת,

די בשלווה.

וחזרנו חזרה, לאט

והגענו לאחד המקומות היפים ביותר שפגשנו בטיול הזה.

 

אין לכם מושג כמה זה מעייף, לפחד.