שמונה שבועות שאני לא נוהגת.
שמונה שבועות שאני לא מדברת עם לקוחות.
שמונה שבועות שאני לא מלמדת.
לא מקדמת.
לא מפרסמת, לא רואה כמעט אנשים.
לא סבלתי מרעידות לא רצוניות ביידים,
גם לא מהזעות תכופות,
אבל גם בלי הסממנים הברורים האלו של גמילה,
שמונת השבועות האחרונים של ניתוק כפוי,
ערערו את עולמי.
לא חשבתי שאני מכורה.
דבר קשה הוא הניתוק התרבותי,
התקשורת עם ההמונים.
נכון,
מערכת היחסים שלי עם האינטרנט ידעה עליות ומורדות.
היו תקופות בהן ביליתי מול האינטרנט את רוב היום:
עבדתי.
שיחקתי.
חקרתי.
קידמתי –
והיו תקופות בהן צמצמתי את התמכרות לחצי שעה ביום.
אבל תמיד ידעתי שהוא שם, במרחק לחיצת כפתור.
בשמונת השבועות האחרונים בהם שהינו בחווה בדרום וויילס
ידעתי ניתוק אמיתי.
מאחר והחווה ממוקמת בשקע בין גבעות
שגם ככה אין בהן קליטה סלולארית או אינטרנטית
לא קבלתי או הוצאתי שיחות
לא גלשתי במרחבים הוירטואלים
ואנשי השיחה הקבועים שלי היו ילדה בת תשע וחצי וילד בן רבע לארבע.
עשרים וארבע שבע.
לא קל.
בכלל.
במיוחד שאת חלק הארי של היום בילינו במרחב די מצומצם.
רשמו לפניכם:
דרום וויילס היא אזור יפיפה
הטבע ירוק
מלא קימורים
ומים.
המון מים.
קליטה?
אין.
גם אם שלמתם לספק ישראלי או מקומי.
פשוט אין.
אז בחרו לכם חופשה מאתגרת בטבע,
התנתקו מהכל
וצאו לרכב על סוסים,
לשוט בקייקים,
לעשות מסלולי הליכה או אופניים במסלולים מרהיבים
וגם במקרה חירום לא יוכלו להתקשר אליכם מהמשרד.
מושלם? לא?
*** אורי רכב בכל בוקר לשטח עם הסוסים ומבקש להוסיף:
השדות ירוקים וענקיים,
מלאים בהמון כבשים וטלאים חמודים לבנים ושחורים,
פרות ועגלים,
סוסים שרצים חופשיים.
העצים ענקיים ומפותלים ולכבוד הסתייו התקשטו בצבעי צהוב, כתום ואדום בוהקים
תאווה לעיינים.
