דצמבר 1977, אני בת שבע וחצי. אמא, אבא ושלושה ילדים, עוברים דירה.
מדירה בת 3 חדרים בקומה הרביעית בלי מעלית!
(אמא שלי גידלה שם שלושה ילדים שנולדו בהפרשים של שנה וחצי זה מזה), בעיר בת ים,לבית בן 6 חדרים בראשון לציון (120 מ"ר בנוי על דונם אדמה).
לא זכורה לי חווית צפיפות בדירה בבת ים. כן זכורה לי הגדרה מחודשת של תפיסת החלל והמרחב בבית בראשון לציון.
לרשות אחי, אחותי ואנוכי עמדו שני חדרים בגודל 4X4 מטר כשגובה התקרה היה 2.9 מטר. מרווח. אפילו מאוד.
אני לא רוצה לדון בצפיפות הנפשית בה גדלתי, אלא במה שעשה המרחב הפיזי הזה להגדרות חלל המגורים שלי.
המרחב יצר אצלי בעיה לא קטנה.
זה מה שקורה כשבעיה לא קטנה פוגשת בעיה גדולה יותר: אני שונאת מקומות סגורים.
סגורים וקטנים זאת כבר ממש שנאה תהומית.
סגורים, קטנים ומתח לאדמה: זאת כבר הגדרה של פוביה.
עברתי חללי מגורים מגיל צעיר. עבור הורי זאת הייתה ממש מנטרה: לא להיקשר ללבנים. לא להשקיע כסף בקירות.
זה התחיל כשנאלצנו להיפרד מהבית המיתולוגי לטובת הגירושים של הוריי. ונגמר בזה שמשנת 1991 ועד 2011 עברתי 12 דירות/בתים.
את המעבר אני עושה בקלות, אין לי בעיה בלארוז או לפרוק. הסיפור הגדול ו…המרתק הוא, שעבור כל מעבר, עבור כל דירה או בית שעברתי אליו, ערכתי מחקר מעמיק, של מספר חודשים, במהלכם ראיתי לא דירה או שתיים. לא שלוש או ארבע. אלא יותר, הרבה יותר.
השיא היה במעבר לבנימינה, ראיתי 31 נכסים באזור עד שבחרתי בבית בו אנו מתגוררים כיום.
מספיקות לי דקות ספורות בנכס כדי להחליט אם הוא מוצא חן בעיניי או לא. ומאוד ברור לי מה צריכים להיות נתוני הבסיס בבואי לבחון אותו.
חדרים מרווחים. מוארים ובעלי חלונות גדולים.
כשאני מסתכלת אחורה, רוב החללים בהם התגוררתי היו כאלו שנבנו לפני מה שאני קוראת "בניית קופסת הגפרורים". בתים שנבנו לפני שנות השבעים. בהם חדר זה חדר. ולפעמים התקרה גבוהה מ 250 הסנטימטרים המקובלים.
למה אני כותבת על כל זה?
לאחרונה נתקלתי במונח חדש: MICRO LIVING. שמעתי הרצאה של אחד , Niels Peter Flint .
אם אתמצת עבורכם את המונולוג הלא ארוך שלו, יתקבלו ההצהרות הבאות:
עלינו (בני האדם) להפוך את הפחד (מהעתיד) להזדמנות.
יש לזכור כי יש פיתרון לכל אתגר, לכן: עלינו לעצב מחדש את דרך המגורים שלנו, לא דרך פחד אלא דרך מחשבה משותפת, והמעצבים צריכים לעמוד על הראש ולעשות דברים אחרת ממה שהורגלנו.
יש לקחת בחשבון כי: האנושות היא למעשה פח אשפה אחד גדול.
אדמה – הכל מגיע ממנה והכל חוזר אליה.
בכך שהאנושות שכחה איך למחזר ולהפוך אשפה לקומפוסט אנחנו משליכים למעשה את הבסיס לייצור האדמה שלנו = אנו מאבדים אדמה.
מיקרו ליבינג = הצורך לספק לכל אחד 20 מטר רבוע של גג מעל הראש.
אם האוכלוסייה תמשיך לגדול בקצב בו היא גדלה, מהר מאוד לא נוכל לספק את המינימום ההכרחי למגורים. לכן צריך למצוא הגדרה חדשה לחיים מהבחינה הפיזית כשהכרח הוא לספק מרחב ירוק בכל מקום – הטבע צריך לחדור לכל אספקט של חיינו וליצור כלכלה חדשה ההופכת את אפשרות המגורים לנגישה לכל אחד.
המפגש עם האיש הזה גרם לי לחשוב.
באיזה חלק של הבית המרווח בו אנו גרים אנו משתמשים באמת?
אם נאלץ להצטמצם, עד כמה נוכל?
איך זה שבבית המרווח הזה עדיין אין לי מקום לעבוד בו בצורה מסודרת?
האם אלה, ביתי בת השש, באמת זקוקה לכל כך הרבה קופסאות משחקים?
איך אפשר לנצל את חלל המחיה שלנו "עד הסוף"?
האם המטבח, השרותים, האמבטיה, חדר עבודה, חדר משחקים והסלון נכללים בחישוב הזה?
לאן נעבור בעוד שנה כשייגמר חוזה השכירות שלנו?
איך נראים 100 מ"ר (לפי חישוב של 20 מ"ר לראש כפול 5 נפשות) מתוכננים היטב?
לשמחתי, ברשת ניתן למצוא תשובות להכל.
מצאתי שם את ג'יי שפר – מומחה לבניית בתים קטנים. מספק תוכניות ופרטים לבנייה קטנה מאפס.
קנט גריסוולד – בלוגר החוקר את המגורים בחללים קטנים.
דייב, בחור שבחר לחיות כשסביבו רק 100 חפצים.
בלוג הפרוייקטים של ניילס פיטר פלינט
בלוג נחמד שנותן טיפים לחיים במרחב מצומצם
הפרוייקט הגדל והולך של STORY OF STUFF
ופרוייקט העיצוב של Filipe Magalhaes שזכה בפרס ראשון בתחרות עיצוב של רעיונות לבנייה מחדש בפורטו.
מסתבר שיש הרבה פתרונות נגישים!
אז לקחתי נייר ועיפרון,
והתחלתי לתכנן את 80 המ"ר של משפחתי.
מבטיחה לשתף אתכם בקרוב.
