הלב שלי דופק בחוסר שקט,
יבש לי בפה ולח בכפות הידיים.
ככה זה כשאני מנסה לתרגל BEING
פשוט להיות
בלי לעשות.
היום החזקתי 2 דקות.
חושבת,
אולי כדאי שאתרגל במקביל גם פלאנק.
ככה אוכל למדוד מה מתקדם מהר יותר.
הגוף
או
המוח.
-8 ימים אחרי-
פלאנק עוד לא התחלתי.
יש לי תירוץ מצויין:
בכל המקומות בהם גרנו עד כה
הריצפה היתה כל כך מלוכלכת שלא היה לי איפה להתפרקד.
לעומת זאת היום התאמנתי בלהיות.
דקות ארוכות.
הרגיש לא רע.
-15 ימים אחרי-
אני מרמה.
מוצאת לעצמי דברים לעשות.
מכבסת ביד.
מבשלת מעדנים.
מנקה אבק.
הכל כדי שהזמן יעבור.
קשה לי להיות.
בפשטות.
אבל גם את זה אני מתרגלת.
-20 ימים אחרי-
התחלתי פלאנק
וגם חצי שעה פלדנקרייז בבוקר
כי פיתחתי כאבים נוראים במרפק ימין
(כנראה בגלל המזרן המחורבן).
הרבה יותר קל הגוף מהנפש.
-40 יום אחרי-
להיות.
מה זה בכלל.
אולי אני לא אשה של כאן ועכשיו?
אני טובה בלעשות.
הלהיות מוציא אותי מדעתי.
גם הפלאנק
***אורי מצאקצת זמן לקרוא את הפוסט, ויש לו מה להוסיף:
אני חושב שכשרויטל נכנסת לחדר העיסויים ומטפלת היא לגמרי מחוברת לרגע,
לאינטואיציה שלה והיא עמוק בתוך ה – Being.
מרגישים את זה.
היא תמיד מגלה מאיפה הכאב בגוף באמת מתחיל.
לא סתם קוראים לה הלוחשת לשרירים.
גם כשהיא כותבת פוסט באתר היא לגמרי שם – בגלל זה הכתיבה שלה מקורית, אישית מרגשת.
Being –
זה קשה וגם מפחיד לגלות את המקום הזה של מי אנחנו באמת מבפנים.
מעבר לכל המעשים,
המחשבות,
הבגדים שאנחנו לובשים,
העבודה שלנו,
הבית שלנו,
האוטו שלנו
יש מישהו. משהו שתמיד היה שם.
אחרי הרבה שנים גיליתי,
שלא משנה מה גודל הבית שלי, כמה אני מרוויח,
כמה חדשה וגדולה המכונית שלי –
תמיד יש לי הרגשה שמשהו חסר, משהו לא בסדר.
המחשבות שלנו מעולות בלספר לנו שיש מישהו שמרוויח יותר מאיתנו,
יש לו בית גדול יותר.
הן גם מעולות בביקורת עצמית:
"אני לא בסדר",
"אם רק הייתי עושה את זה אחרת אז…"
אני חושב,
שרק שאנחנו מסוגלים לעצור לרגע,
לנשום ולהסתכל על עצמנו מבחוץ.
לזהות ולקבל את זה שיש לנו מחשבות שרצות בראש (והן לא תמיד נחמדות…).
ואז,
להתבונן במחשבות,
לא לברוח אבל גם לא לקחת אותן ברצינות תהומית
(הן בסך הכל פרשנות של העבר ונסיון לנחש את העתיד),
יש לנו איזשהוא סיכוי
להירגע ולקבל את עצמנו כמו שאנחנו בעולם הלא פשוט הזה בו אנחנו חיים.
