No Way Back

אני נמנעת מלעשות דברים שאין מהם חזרה:

–         קעקוע.

–         להגיד לאנשים, בפרצוף, את מה אני חושבת. באמת.

–         לוותר על מערכות יחסים שלא עושות לי טוב.

–         להוריד שערות בלייזר.

–         להחליט באיזו עיר אני רוצה להשתקע.

לקנות שם בית ולא לנדוד לעשר השנים הבאות. לפחות.

–         לשלוח למ. את הסיפורים שלו,

לנעול מאחוריו את דלת ליבי

ולהניח לו. לתמיד.

 

מצד שני,

אין לי בעיה להשליך,

להשמיד,

למחוק

ולשכוח –

כל מה שאין לי בו צורך עוד.

(טוב, לא הכל.

לראיה שוכבים,

כאבן שלא עשו ממנה מצבה להניח מעל זיכרונתיי –

אותם סיפורים, בארון הספרים, המקודש, שלי!

בו הספרים מסודרים לפי ז'אנר,

שם הסופר

והגובה –

למקרה שתהיתם).

 

אני מעיפה בקלות בגדים שלא לבשתי שתי עונות,

נפטרת מחפצים שלא עושים לי שמח,

מוחקת מיילים מאנשים מתישים,

זורקת לפח ניירות מיותרים

(ולאחרונה אף בוחרת אם אילו לקוחות לא אעבוד)

וסוחבת איתי,

שנים על גבי שנים

זכרונות של פגיעה והשפלה.

 

לכבוד השנה החדשה

אני רוצה להבטיח לעצמי

ולקיים:

לא עוד היטפלות לרגעים שעשו אותי קטנה,

לא עוד זכרונות ילדות מדכאים,

לא עוד מילים שכיסחו כל יכולת לקבל באהבה

שפע

נתינה

ואהבה ללא תנאי.

 

אני רוצה להניח את הילדה הננטשת,

הנערה הנבגדת,

האישה הנעלבת שזיכרון שגיאותיה נצרב בתודעתה

וחונק.

 

אני רוצה להניח להן בשנת 2017.

לא מתוך כעס,

אלא מתוך פרידה שלמה ומושלמת.

 

שלום לך 2018,

אני בטוחה בנפלאותך,

מקבלת אותך בזרועות פתוחות

ומבטיחה לך:

אנחנו הולכות לעשות חיים,

בקלות

והנאה.