מודדת

כזאת אני.

מודדת.

אות אחרת וזה היה פוסט הרבה יותר סקסי.

מאז שאני זוכרת את עצמי,

מידות ומשקלים

עשו אותי הרבה יותר שלווה:

כמה נתתי,

כמה עוד תישאר,

כמה מגיע לי,

כמה טעים,

כמה רחוק את גרה,

כמה עליתי,

כמה יוצא לי לשעה,

כמה נמוך אתה יכול לרדת,

כמה הנחה תעשי לי,

כמה את צועקת,

כמה זה שוקל,

כמה טיפ צריך לתת,

כמה קטן אתה יכול להיות,

כמה  השקעתי,

כמה נכנס בי,

כמה סוכר בתה,

כמה אתה אוהב אותי.

רק כשברור לי כמה. אני מבינה כמה אין.

 

נכון,

זאת לא תכונה נעלה.

אבל אותי היא משקיטה,

לא אכפת לי שאתן יותר,

טוב אולי לא ממש,

אבל זה יותר קל לדעת כמה לא אקבל בחזרה.

כשמחלקים את החשבון לחלקים שווים,

תמיד יש את זה שירגיש שדפקו אותו

ואת זה שידע שהיה לו הכי טעים.

 

היה פעם בחור אחד

שאמר לי כשעזב:

“לעולם לא יוכל לאהוב אותך כמו שאת אותי”.

האמת?

לא באמת אהבתי אותו (הוא הלך לפני שהספקתי),

פשוט נתתי כל כך הרבה:

מעצמי

מזמני

מכספי

ממרצי

מכוחותיי,

שהוא חשב שלא יוכל להשוות.

זה נכון.

 

בזמן האחרון אני מלמדת את עצמי לקחת,

את מה שמגיע

וגם מה שלא.

זה לא פשוט בכלל,

אבל הבנתי שאם לא –

אגדל להיות זקנה מרירה במיוחד

ומריר אני אוהבת רק באוכל.