מאז שבחרתי לעבור את המתרס ולהפוך ממעצבת תאורה ומנהלת להקת מחול למעסה רפואית, לא חוויתי הפסקה ארוכה כל כך בעבודה כמו בסגר הגדול של תחילת משבר הקורונה. הפסקה ארוכה כל כך עד שלראשונה מזה שנים נהניתי מציפורניים ארוכות – הסמל האולטימטיבי עבורי לחופשה.
כשאני חושבת על זה…כבר הייתה לי הפסקה לא קצרה גם בחודשי ההרפתקה המשפחתית שלנו, אבל אז, בגלל שעבדתי הרבה בגינות אותן התנדבתי לטפח, ציפורניי היו גזוזות תמידית.
באמת לא תיארתי לעצמי איך דווקא חופשה ארוכה (אם כי מוזרה) מעבודת העיסוי תשפיע עליי.
עיסוי רפואי, שליחות מכוונת היטב
בזמנו, הבחירה להתמחות בתחום של עיסוי רפואי נבעה בעיקר מהשינוי שאורי ואני רצינו עבור המשפחה שלנו. הבחירה להתרחק מהמרכז, מהעבודות התובעניות, השאיפה לחיות חיים מאוזנים יותר, ליהנות ממה שיש ולרדוף פחות אחרי מה שאין.
לא סתם בחרתי דווקא בתחום הזה.
האמת? רציתי בכלל ללמוד פלדנקרייז, אבל אז, כשאלה עדיין הייתה בחינוך ביתי, ההתחייבות ללימודים ארוכים נראתה לי בלתי אפשרית. בחרתי בעיסוי כי ידעתי שיש לי את זה. אבא שלי, ששם לו למטרה להכשיר אותי בתחומים הכי חשובים לימד אותי
לבשל
לרקוד
ולעסות – שלושה כישורים שחשב יהפכו אותי לאשה נחשקת ובעיקר העניקו לו שעות של בילוי משותף איתי ולימים גם הרבה הנאה…
שרירים תפוסים - השחרור
אני זוכרת איך באחד השיעורים הראשונים, כשהמורה הסביר שהמטרה שלנו היא לחפש בשריר נקודות של אנומליה, חשבתי "איך עושים את זה?" וכמה התרגשתי שכשהעברתי את האצבעות על שרירי הגב של מי ששכב לפניי אכן הרגשתי את הנקודה הזאת שבה השריר הפך לרקמה לכודה המבקשת שחרור, ושחררתי.
אני זוכרת את התחושה החמימה שהרחיבה לי את הלב שכשאותו אחד קם ממיטת הטיפולים, פניו שלוות וחיוכו מלא הודיה "יש לך את זה" הוא לחץ לי את היד. התחושה הייתה דומה מאוד לתחושות שהרגשתי בעבר, כשקהל באולם מלא השמיע קריאת התפעלות ספונטנית לשינוי בתאורה שעיצבתי. תחושה הדומה לרווחה כשמרגישים כאשר שרירים תפוסים משתחררים.
על הקשר בין איך לשחרר שרירים תפוסים והגשמה
שורות אלו נכתבו רק כדי להוות הקדמה דרמטית לתובנה שהתחדדה אצלי בעקבות מאורעות החודשים האחרונים: יותר משאני, הלוחשת לשרירים, באמת אוהבת להיות זאת שיודעת איך לשחרר שרירים תפוסים ולגרום לגופים להרגיש טוב יותר עם עצמם, הטיפול באחרים ממלא אותי שלווה ודרכם אני למעשה מטפלת בעצמי.
היכולת שלי לגרום לאחרים להרגיש טוב יותר, גורמת לי להרגיש טוב יותר עם עצמי, בצורה עמוקה, מבפנים.
נכון, התקופה הארוכה בה לא טפלתי גרמה לי לעשות יותר פעילות גופנית שמחברת אותי לשרירים של עצמי, אבל דווקא העיסוק בשרירים של אחרים הוא זה שממלא אותי חדווה ושלווה עמוקה. המפגש הקרוב עם שרירים של אחרים, תאמינו או לא, מעניין אותי לרוב יותר מאשר מפגש עם הנפש שלהם, או מדויק יותר עם המוח שלהם, כי הנפש כן מעניינת אותי, הנפש והחיבור שלה לגוף.
לכן היה לי קשה שדווקא בתקופה של מתח גדול, של תחושת משבר, נמנעתי – מטעמים ברורים, לפגוש את אותם שרירים בהם אני מטפלת על בסיס קבוע יותר או פחות. דווקא בזמן שבו לגוף יכולת להשקיט את הנפש לא יכולתי להשקיט את זו שלי דרך השרירים של האחרים. הרבה מאלו שמגיעים אליי לטיפול רוצים רק שאשחרר להם שרירים תפוסים, אבל חלק לא מבוטל מגיע כדי שארכך לו את הנשמה, אגרום לו להאמין שוב בגוף שלו. אני שמחה שאני יכולה לעשות זאת ולעזור גם לעצמי לרכך עוד פינה בתוכי.
