הייתי בפריז וגם ברומא
ולאחרונה גם בלונדון, ליסבון וברצלונה
ועם יד על הלב המתרגש שלי –
לא ראיתי עוד שוק כשוק הפשפשים ביפו.
היום מלאו שבעה שבועות ויום למניין חזרתנו לארץ –
לא פשוטה היא האינשגרה.
אנחנו מתאכסנים אצל ההורים הנדיבים של אורי
(מצאנו דירה!),
האיש שלי טרם מצא עבודה
(ומקדיש את כל זמנו לטיפול בילדים),
את רוב שעותיי אני משקיעה בעבודה מאומצת
(ככה זה כשאת המפרנסת היחידה) –
30-40 טיפולים בשבוע בממוצע,
לומדת להכיר דרך האצבעות והשרירים הכואבים שלי
מה זה להיות לא עצמאית בתחום העיסויים.
אתמול נפל עליי יום חופש לא מתוכנן
אז ארזתי את משפחתי הזרעונית (ואת סבתא ברכה) ויצאנו לתור את ארצנו,
דבר שלא עשינו זה זמן רב.
נהניתי, כל כך,
מהצבעים, המגוון, הישן שגר לצד חדש,
מההבנה שלא ראינו שוק פשפשים כמו זה של יפו בכל המסע באירופה.
בעיקר מההבנה.
דברים רבים מקשים עליי את החזרה:
הפקקים
ההמולה
הלחץ
המחירים
הגסות –
דברים שהם חלק מהות הישראלית שבצד היפה שלה אני נתקלת פחות.
לכן אני מודה כפליים על העונג של אתמול
ומבטיחה לעצמי לא לוותר על לפחות שני ימי חופש בשבוע,
על טיולים שזנחנו בארץ
על בילוי קבוע עם המשפחה
על לראות את ישראל דרך העיניים של הילדים שלי
על לחפש את הטוב והיפה.
ולזכור שככה אנחנו, ישירים,
ברורים
חמים ויצירתיים.
גם אתם זקוקים לבוקר של יציאה מהשיגרה?
