נכון,
כנראה שיש לי יותר שעות חינוך ביתי מרוב ההורים שסביבי.
במצטבר יש לי קצת יותר משש שנים בהן ביליתי עם אחד או שני הילדים 24/7,
מתוכם שישה חודשים בהרפתקת חיינו בה היינו מנותקים מהמשפחה וחברים וחלק לא מבוטל מהזמן גם מאינטרנט וטלפון.
למי שלא קרא את הפרקים הקודמים קבלו כמה נתונים שיהפכו את השורות הבאות לקצת יותר דרמטיות:
אני עצמאית משנת 1996.
אחרי קריירה כמעצבת תאורה, מנהלת להקת מחול ומפיקה של אירועי תרבות, הכרתי את אורי, הפכתי אמא, עשיתי הסבה ובעשר השנים האחרונות אני מחלקת את זמני בין בניית אסטרטגיות תוכן לקידום אתרים ועיסוי שעושה לאנשים טוב בגוף ובלב.
אלה נולדה בשנת 2006.
ינאי בשנת 2012, זוהי גם השנה בה אורי עזב את כלוב הזהב ויצא גם הוא לעצמאות. אורי הוא אלוף וורדפרס ואופטימיזציה שבונה אתרים שמביאים ללקוחות שלנו הרבה תנועה ולידים וכשהוא לא מול המחשב, הוא בבריכה מטפל בהידרותרפיה ו-וואטסו ומחזיר לאנשים את האמונה בגוף שלהם.
לאורי ולי מגוון הכשרות שמאפשרות לנו לנהל בארבע השנים האחרונות שיגרה מגוונת ומספקת. אנחנו אמנם עובדים 12 שעות ביום בממוצע, אבל מנהלים את לוח הזמנים של עצמנו, מקדישים זמן רב להוויה משפחתית, בילויים משותפים ומקפידים שלא לעבוד בשבת.
בחרנו במשפחתיות הדוקה. כמעט בכל רגע שהילדים בבית, לפחות אחד מאתנו נוכח. אנחנו בלינה משותפת, עוד לא יצאנו לסוף שבוע זוגי בלי הילדים מאז שאלה נולדה – אבל הספקנו לטייל איתם באנגליה, קרואטיה, קפריסין, יוון, הולנד, פורטוגל, ספרד ואנחנו עושים את המקסימום כדי ליהנות מכל בחירה שלנו.
ילדים זה שמחה
אני אוהבת שהילדים בבית.
חלק לא קטן מזה קשור לצורך המתמיד שלי בשליטה – רק ככה אני יודעת מה הם שמעו, בחרו לעשות, אכלו או קראו.
רק ככה אני יודעת שאף אחד לא פגע בהם, השפיל אותם או פנה אליהם בדרך שאינה מכבדת.
רק ככה אני יודעת שבשירותים בהם השתמשו היה סבון ושהאסלה הייתה נקייה.
חולת שליטה, כבר אמרתי. ואובססיבית.
הבית שלנו איננו דמוקרטיה. אנחנו מונרכיה חוקתית.
יש בחירה, מתפריט מגוון שאמא ואבא בחרו והשתדלו מאוד שזה לא יהיה רק מהדברים שהם אוהבים. אנחנו מקפידים שבענייני הילדים, כל אחד יעשה את מה שהוא טוב בו. אורי לא ישמש לעולם (לפחות כל עוד אני חיה…) כוועד כיתה ואני אשתתף ביום הולדת או טיול כיתתי רק אם אין ברירה אחרת.
אתם בטח חושבים:
זה די מצומצם
מסכנים הילדים, בטח יצאו מופרעים –
זאת הסיבה בגללה הילדים הולכים לבית הספר.
כדי שיפגשו גם קולות אחרים, יחשפו לבחירות אחרות ויבינו שהעולם הוא מקום קצת יותר מחורבן ממה שחשבו לעצמם.
אגב,
זכינו!
(אורי ביקש שאוסיף: טפו, טפו, טפו. שום, מלח, מים. חמסה, חמסה, חמסה)
שני הילדים התברכו בחן לא רגיל. הם לבביים, חברתיים ופתוחים לאחרים.
אין להם בעיה להיכנס לסיטואציות מורכבות ולא מוכרות, אוכלים מגוון גדול של פירות וירקות, מסוגלים להעסיק את עצמם לאורך זמן ואוהבים מאוד לבלות עם הסבתות והדודים ואחד עם השני. אלה היא אחות בכורה מדהימה, רוב הזמן היא מגלה סבלנות ויצאת דופן ומקדישה לינאי תשומת לב הן במשחק והן בלמידה.
הכל ידוע מראש, אבל הרשות נתונה
כפי שאולי כבר הבנתם,
לא מפחיד אותי לבלות אתם חמישה שבועות בבית.
אני לא מתיימרת להיות בעלת סמכות, רק בעלת ניסיון.
ברור לי שמה שעובד אצלנו, לא בטוח יעבוד אצל משפחות אחרות, אבל אני שמחה לשתף אתכם בכללי המפתח שלנו להתנהלות שפויה במציאות הכאוטית שנכפתה עלינו, אולי משהו מזה ישרת אתכם.
צרו לעצמכם שגרה.
כזאת שמתאימה לכם.
ילדים מגיבים טוב לריתמוסים וקל להם לגלות גמישות בתוך מסגרת ברורה וידועה מראש.
מצרפת לכם מסמך שיצרתי להתנהלות בשבועות הקרובים.
לחלקכם הוא יראה נוקשה וממושטר, אצלנו זה עובד לא רע.
אני לא עומדת עם שוט ואם הזרימה טובה אני לא מחייבת אף אחד לעמוד בזמנים. אבל כשיש התבלבלות או שהמתח עולה, אני מיד מפנה ללוח השעות שמוצמד למקרר ומציעה לדבוק במה שמוכר.
אנחנו לא "יושבים" על הילדים, יש לנו לא מעט שעות עבודה ביום.
אבל אנחנו מקפידים שכל כמה שעות תשומת הלב שלנו תהיה מוקדשת רק להם, יחד ולחוד. כל ילד בוחר איך הוא רוצה לבלות את זמן האיכות שלו עם כל אחד מאתנו.
אני מאחלת לכולנו זמן של שלווה, שנדע לשמור על עצמנו בתוך המצב הבלתי אפשרי הזה. בריאות לכל.
