את הפוסט האחרון אני כותבת כבר כמה חודשים.
יש לו כמה גרסאות ושיכתבתי אותו אין ספור פעמים.
לא רציתי שכשהילדים שלי יקראו אותו בעוד כמה שנים
יהיה להם חומר נוסף נגדי בבית המשפט להורים נכשלים.
אשה יקרה אחת אמרה לי
שבחרתי לעצב את חוויית הלימודים של האהובים עליי
לאור הכשלונות והעצבונות שלי.
שלמעשה,
הבחירה לי אומרת שאני לא סומכת עליהם שיצליחו להתמודד
איפה שאני נכשלתי.
בהתחלה התקוממתי.
אבל היום,
אחרי חמישה החודשים של הפרספקטיבה שנפלה עליי.
אני חוששת שהיא צדקה.
חוויית הלימודים של אורי ושלי,
היתה לא טובה, בלשון המעטה.
כשאלה נולדה, תוך זמן קצר נעשה לי ברור
שאנחנו הולכות לחינוך בייתי.
היא היתה פעוטה זורמת, שלווה, חקרנית.
עשינו יחד הכל.
למדנו מהחיים.
זהיתי בה ניצוץ אחר,
שחיזק את הבחירה שלי וכל מה שהביאה איתה.
הסידור החזיק שלוש שנים. אז היא פיטרה אותי.
רצתה להיות עם חברים בגילה.
כפייתית שאני,
בדקתי שישה עשר גנים ברחבי פתח תקווה
ולבסוף בחרתי לה גן קיבוץ (פרטי) בגבעת השלושה.
המהירות בה השתלבה הוכיחה לנו
ששלוש השנים האחרונות יצרו אישיות גמישה,
כובשת,
פתוחה ובוטחת.
הגננת היתה מדהימה. החלל רחב. הסביבה ירוקה.
חשבתי שאנחנו מסודרים.
אחרי שנתיים התבשרנו שעיריית פתח תקווה
אוסרת על הדרים בתוכה, להתחנך במסגרות מחוץ לה.
במקביל,
הודיעו לנו מהחינוך הקיבוצי
שלאלה לא יהיה מקום בבית הספר הממשיך בקיבוץ עינת.
אז יצאנו למסע חיפוש נוסף.
בשלב הזה ידעתי שאנחנו מגדלים פיה,
יצורה עדינה שבורכה בדמיון מופלג.
מאחר ובשלב הזה,
עמדה לזכותי כמות לא מבוטלת של שעות הוראה בחינוך הפורמלי
לא הצלחתי למצוא בתוכי את הכוחות לשלוח אותה לבית ספר "רגיל"
איפה שזה לא יהיה,
מהחשש שידרסו את הניצוץ בתוכה. כמו שעשו לי ולאבא שלה.
אחרי מחקר נרחב,
ביקור בלא מעט בתי ספר ברחבי הארץ,
בחרנו מסגרת "אחרת", פרטית.
למענה עברנו דירה,
שינינו סדרים ועדיפויות,
חיכינו שנה שלמה עד שהתפנה מקום
וזכינו.
זכינו לראות את הילדה המוכשרת שלנו מוצאת לה מקום בטוח
לפרוח
להתבטא בשפתה היחודית, העדינה.
אז הגיע ינאי.
אחרי שנה ידענו שלא נצליח להחזיק אותו בבית עוד הרבה זמן.
במלאת לו שנה ושבעה חודשים
שמחתי לשחרר אותו לידיים נמרצות יותר.
גם הפעם בחרנו מסגרת פרטית. ירוקה. עם הרבה טיולים ותנועה
שעשתה לו המון טוב.
.
בשלב הזה ההוצאה שלנו על חינוך
עמדה על 4,300 ש"ח לחודש.
בשלב מסויים, הסכום הזה,
היה גבוה ב- 2,000 ש"ח מההוצאה החודשית שלנו על דיור.
היינו רגועים. נראה היה שעשינו בחירה נכונה.
היינו שלמים עם הוויתורים שעשינו למען המטרה.
פתאום נגמר הכסף.
לגמריי.
במשך זמן רב ניסינו למצוא דרכים לגייס את הסכום –
ללא הצלחה.
יותר מזה?
רק בחודשים האחרונים הבנו מה המאמץ הקבוע
לגייס את הסכום הזה
גבה מהחיים שלנו.
החלטנו שלא נוכל עוד
(אלא אם כן,
בדרך חזרה לארץ יקרה מה שהתפללתי לו בחצי השנה האחרונה
ותיפול עליי ההארה).
אנחנו חוזרים (הרבה לפני הזמן) לחיים אחרים,
חלומות שונים,
לבחירות אחרות –
הגדולה שבהן למצוא איך לחיות
מבלי להרוג את עצמנו בדרך.
אאלץ לסמוך על הילדים שלי
שיסתדרו מבלי לזכות בצלקות שמעטרות אותי,
ולהתמודד שוב עם המשימה למצוא לילדי
מסגרת חינוכית שתאפשר לי לישון טוב בלילה
מבלי חלומות אימה.
הבעיה?
אני יודעת מה הכי הייתי רוצה
ויודעת שאין הוא בנמצא.
ולא,
אני לא מתכוונת לפתוח יוזמה חינוכית חדשה
ולאור החודשים האחרונים
גם חינוך בייתי הוא כנראה לא התשובה.
בשבועות האחרונים
הצלחתי לדייק לעצמי את הפנטזיה.
רושמים?
דרוש יישוב:
עם מערכת חינוך קטנה, איכותית, אך לא פרטית
שיהיה ירוק (מבפנים ומבחוץ)
שיש בקרבתו פארק נאה או חורש או ים
שיש בו שוק צבעוני או לפחות גישה נוחה לפירות וירקות טריים ואורגנים
שיהיה קרוב למקומות בהם ניתן להתפרנס
ושמרחק הנסיעה ממנו לכפר סבא לא יעלה על 35 דקות כולל פקקים
אה!
וטבעון / פרדס חנה – כרכור / רמת ישי
לא באים בחשבון בגלל איכות האוויר
שהיום ברור לנו שהיא שגרמה לבעיות הנשימה של ינאי.
כל רעיון, מחשבה, הארה
יתקבלו באהבה
תודה
