לי ולאותנטי יש דיבור צפוף, מזה כמה שנים.
דיבור שהתחיל בשנת 1994,
כשזה שבחר לבגוד בי וללכת עם אחרת,
טען שזה בגלל שאני לא אותנטית.
בחיי,
נכון לאותו רגע, ממרומי שנתי ה- 24,
אפילו לא הבנתי על מה הוא מדבר*
והמשכתי בחיי המזויפים. היה לי די נעים.
חמש שנים אחרי,
הגשמתי חלום.
השתתפתי בקורס שמאות והערכת חפצי נוי ויצירות אמנות.
שם חוויתי מה שיכונה לימים: פער אותנטי.
פער שאני מודה, איני חווה על בשרי כעניין שבשגרה.
באחד השיעורים הציג בפנינו המרצה (המעולה! יריב אגוזי)
שני מוצגים.
זהים.
הוא טען שהאחד מקורי, עשוי ברונזה,
השני…חיקוי, לא זול – יציקה סינטטית.
המשקל,
הצבע,
הצורה – זהים.
התבקשנו, מבלי להשתמש באש
ומבלי לפצוע אף אחד מהמוצגים, להצביע על המקורי.
זה לא היה פשוט.
אז הפכתי וליקלקתי.
לאחד היה טעם ברזלי ברור,
לשני לא.
באותו רגע החלה לחלחל בי הכרת האותנטיות
ועימה התחושה העזה שזכיתי.
יש בי משהו, שטבוע חזק.
שחוסך לי הרבה לבטים,
שאומר לי אם הדבר מולי אמיתי לי או לא.
אם אני רוצה בו,
או לא.
אם הוא מתאים לי, או…לא.
זה לא שאני לא נופלת מדי פעם וטועה.
זה לא שלא ידעתי בחיי אכזבה.
זה לא שהחלק האחר שבי, שכמה לרצות,
לא שולח את רגליו הארוכות, להכשילני…
אבל לרוב, כשאני עומדת מול יצירה, תכשיט,
אדם,
החלטה,
אם אני באמת קשובה, זה שם.
הידיעה. לוהטת. ברורה.
או שזה כן, ודאי ומוחלט
או שזה כל היתר, לא.
כמו שידעתי שאני רוצה לעבוד במשרד פרסום,
כמו שידעתי שנגמר.
כמו שבחרתי ללמוד עיצוב במה
(שדקה לפני כן כלל לא ידעתי שיש דבר כזה),
כמו שבחרתי אחרי 14 שנים לשנות הכל.
כמו שידעתי שלמרות הערצתי את הנשגב,
המעוצב, המוקפד, היפה להפליא,
אוותר עליו עבור חיים צנועים ומחושבים יותר
שמאפשרים לי להיות אמא במשרה כמעט מלאה,
אמא שמכבדת את האדמה.
לא מזמן,
השתתפתי באירוע, משמח לכאורה.
אבל כשלקלקתי,
היה לי עצוב.
מבפנים ומסביב.
הרגשתי בעומק של תוכי
פער,
פער אותנטי.
פער של מה יכולתי להיות, ובחרתי שלא.
פער שמאבד חברויות,
כאלו שנשארו במקום האחר.
פער שמקצין את השוני שמאריך מרחקים.
פער שמכאיב אותי, עמוק, מבפנים.
פער אותנטי,
ששואל שאלות.
על מה שאני
ומה עוד אני יכולה להיות.
נאמנה לעצמי, למרות המגרעות.
אמיתית בבחירות,
הקשות – כקלות.
מבטיחה לאהוב, לכבד, את עצמי.
להניח לי להיות, בלי ביקורת, עם פחות קושיות
ומאחלת לי שנה חדשה,
אותנטית,
מרגשת, גם אם מעט אפורה ומותשת.
* אגב,
זה שבזמנו בחר ללכת,
חזר אחרי שנה, עם זר פרחים גדול,
התנצל ואמר שטעה.
