מה עוד אפשרי ואיך יכול להיות עוד יותר טוב מזה?

אני בן אדם חמוץ,  לחוץ, אולי אפילו מכווץ. 
כדי שיהיה לי נעים, נוח ואגזים אף לומר: אהנה,
צריכים להתקיים מספר תנאים בסיסיים: 
קור 
שקט
שובע.
הבוקר חברו להם שלושת ההופכיים והכבידו עליי שבת מבאסת.

בשעות הבוקר המאוחרות הגענו לסכר נוה ירק, 
היה חם ולח ואפילו גונם העכור של המים לא החריד את בני ביתי אוהבי המים מהמקום.

בחם לי,
פרשתי מחצלת בצלו של אקליפטוס, לא הרחק מקו המים תוך שאני חולקת את המרחב עם דבורים,
שקיות אשפה
ושתי משפחות. השעון הראה 12:17.

לא חלפו להן שש דקות, את האוויר החריד רעש צורם
ואת מי הנחל הקרירים חצו בזה אחר זה, בנהיגה פרועה, כשמונה טרקטורונים –
אותם מים בתוכם רבצו הורים וילדים.
הטרקטורונים חלפו לא יותר מחצי מטר מהרובצים תוך שהם מעלים ענני בוץ עכור,
מפזרים עשן רעיל, מפרים את השקט בנהמת מנועיהם
ולקינוח מתיזים בוץ שחור על מי שישב לא הרחק מנקודת היציאה שלהם מהמים.
גם עליי.

בטרקטורונים ישבו הורים וילדים, בוגרים וצעירים –
רבים לא חבשו קסדה.

תוך שאני ממלמלת לעצמי: מה עוד אפשרי ואיך יכול להיות עוד יותר טוב מזה?
(תודה לך שירה) 
חצתה את הנחל שיירה של רכבי ארבע על ארבע,
שעלו על הגדה עליה ישבנו אני ושתי משפחות נוספות,
תוך שהם מתמרנים כה וכה…וכה…וכה, מעלים ענני אבק,
דואגים שרכביהם יעמדו להם בנוחות מירבית
כך שיוכלו לפרוק את הציוד שלהם בלי להתאמץ.
כל זמן ההתארגנות, צינור המפלט של הרכב שלהם שנותר מותנע מכוון לי היישר לפרצוץ
ומוסיקה מהדהדת מתפרצת לכל עבר.

 בין השאר ירד מהאוטו גבר עם כלב מקסים, גדל מידות, שישר רץ לטבול במים.
מיד מיהר וחיקה אותו גם אדם עם סוס. יפה גם הוא. הסוס, האדם, פחות.

 את אף אחד מהשניים לא עניין שבמים לא מעט אנשים, ילדים ופעוטות שנבהלו מהסיטואציה.
אגב,
הגברים ובעלי החיים לא רק חצו את הנחל, אלא בחרו לטייל בתוך המים, אל תוך ההמון הרובץ.

בשלב זה,
המנטרה המבורכת כבר לא יכלה להרגיע את חוסר המנוחה שלי,
את עורי שעקצץ מהלחות והאבק שנדבק אליה,
אספתי את בני משפחתי ונסענו משם.

אז כן,
אני בת אדם קטנה, לחוצה ולא ממש אוהבת טבע.
אני כן אוהבת בעלי חיים,
גדלתי כלבים, חתולים ועוד יונקים בימי חיי.
אני שמחה ללוות את ילדי ואישי האהובים לחוויות בטבע
ומוכנה גם לנסות וליהנות מסתם רביצה בצל וקריאה בספר התורן (כרגע מדובר ב צבע השמיים שלנו בהוצאת אריה ניר).
מה עוד תבקש נפשי?
מעט התחשבות.
המרחב הציבורי הוא של כולנו.
עלינו מוטלת האחריות לטפח אותו או לפחות להימנע מלזהם אותו.
אשפה
רעש
חוסר התחשבות בזולת –
הן כמה מהרעות החולות שהופכות אותנו לחברה מנוכרת.
בבקשה,
עשו מאמץ קטן:
נקו אחריכם, קחו את שקיות האשפה עמכם עד לפח האשפה הירוק הקרוב 
(לסמוך על מי שיבוא לאסוף משול להשלכת האשפה על הקרקע),
הבינו –
זיהום רעש הוא זיהום לכל דבר: מטריד, מעיק ונוגד שלווה.
בארצנו חוקקו חוקים הנוגעים לנהיגת טרקטורונים.
נכון,
אין מי שיאכוף אותם. עד לפציעה הבאה. קלה או חמורה.

אני שונאת להשוות, אבל יש לי למה.
טיילנו לא מעט, בארץ ובעולם.
חוסר האכפתיות, חוסר ההתחשבות בזולת, באדמה, במשאבי הטבע – 
כאן הוא מוקצן,
ואני חושבת שאני יודעת על מי מוטלת האחריות.
מה דעתכם?